היום אנו צמים.
אנו זוכרים יום שבו נשבר יותר מדבר אחד: משה שבר את לוחות הברית הראשונים. חומות ירושלים הובקעו. מסורת ישראל קושרת ליום הזה גם אסונות נוספים, שהותירו צלקות בזיכרון עמנו.
כל אחד מן השברים הללו מספר סיפור של אובדן. של אכזבה. של עתיד שפתאום כבר לא היה מובן מאליו.
ובכל זאת, זה איננו סוף הסיפור.
אחרי הלוחות השבורים ניתנו לוחות חדשים. לאחר חורבן ירושלים המשיך העם היהודי להתקיים. את מה שהלך לאיבוד לא תמיד היה אפשר להשיב – אך הברית נשארה. התקווה נשארה. החיים נשארו.
אנו מתאבלים על מה שנשבר. אין אנו מעלימים עין מן הכאב. אך אנו צמים מתוך אמונה שאלוהים יכול להצמיח עתיד גם מתוך השברים העמוקים ביותר.
ותקווה זו תלווה אותנו היום, ובכל יום שבו מתגלים סדקים בעולמנו.